<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ד</h1>
<h2>דף צג.</h2>
וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות שלוחין ושותפין, האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידן אינן שותפין. כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין [כאן] שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל היו (הולכים) [לוקחין] הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרים אותם ולוקחים השתי והערב ממעותיהם ואורגין ומוכרין, ונשתתפו בממון שלוקחין, הרי הן שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתם ובמשאם ובמתנם הרי אלו לאמצע ע"כ. וכבר כתבנו למעלה משמו שהוא קנין דברים.
גרסינן בפ"ק דב"ב [ט' ע"א] הני טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה ליקרעיה למשכיה אזל חד מינייהו ועביד ביומא דחבריה קרע למשכיה אתא לקמיה דרבא חייביה רבא איתיביה רב יימר בר שלמיה ולהציע על קיצותן (ולא) אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דאתנו. וכתב ר"ין מיג"ש ז"ל אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דמשמע מהכא [דהיכא] דליכא אדם חשוב א"נ היכא דליכא פסידא תנאייהו תנאי ואפילו הכי דוקא כי אתנו כל טבחי דמתא א"נ כל בני אומנות שבעיר דהוו להו באומנותם כבני העיר לגמרי. הא תרי או תלת דמתנו, במאי קנו. וכן שותפין שאמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו, אין תנאם תנאי, דבמאי קנו. דהיכא שהם אומנין ומתנין באומנות לאמצע, יש ליתן טעם בדבר שנעשו שכירים זה לזה, כדאמרינן [ב"מ י"ב ע"ב] בפועל ששכרוהו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה (לזה) [מזה] או התחילו במלאכה. ואפילו הכי יכולין לחזור בהן. אבל בשותפין שעשו תנאי לכל מקח שיבוא לידם, כשלקח זה במעותיו במאי קנאו הלה. וכי תימא דנעשה כמגביה מציאה לחבירו, מ"מ במה קנה זה שלא יחזור בו ויקח לעצמו. והא דתניא בתוספתא [ב"מ פי"א הי"ב] הצמרים והצבעים יכולים לומר כל מקח שיבוא לעיר נהיה שותפים כולנו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם, פירוש חלוקת הרגעים עשה אתה ברגע פלוני ואני ברגע פלוני. התם בתנאי כל האומנין, הא תרי ותלת לא. נמצא לדעת הרמב"ן ז"ל דכל האומנין מתנין וקיים, הא תרי ותלת לא.
ומורי הרשב"א ז"ל כתב, דדין פועל ושותפין אחד בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהם, דהיינו כמגביה מציאה לחבירו, ונעשו שלוחין או שכירין, דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשביל חבירו [גם] חבירו נשכר לו לקנות ולהגביה בשבילו. והילוכן ודבורם היינו שכרן. והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון [קידושין ס"ג ע"א] וכיוצא בזה. הילכך, כל שלא חזרו בהן ממש, כל מה שקנה אחד זכה בו חבירו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש. ואפילו אמר "אני זכיתי [בה] בתחלה שחזרתי בי" אינו נאמן. שאם כן אף בפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו. אלא שהפועל אע"פ שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום, סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש בין שותפין בין פועלים, על תנאי ושכירותם הראשונים הם עושים. ואם חזרו בהם בפירוש, בין שותפין בין פועלים יכולים לחזור בהן, ואפילו נתקבלו שכר, ואפילו התחילו במלאכה, שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת [הפועל אלא לגבי חזרת] בעל הבית כדאיתא בפרק השוכר את האומנין [ע"ז ע"א]. ומיהו דוקא בדבר שיש בו מעשה כדכתבי. אבל במניעות, כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה, ודאי לא שייך בשותפין, אלא בתנאי בני העיר או בתנאי כל אומני העיר, כדעת הר"ם. דבמה נשתעבדו שלא לעשות.
ור"ם כתב פ"ד דשלוחין כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כל אחד מהם ממון חבירו להשתתף בו. אם במעות נשתתפו יביא זה מעותיו [ויביא זה מעותיו] ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהן. אבל אם כתבו שטר והעידו עדים, אע"פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה ונשתתפו בהן, לא קנה ועדיין לא נעשו שותפין, שאין מטבע נקנה בחליפין. לפיכך אם נשתתפו [בשאר מטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו] בהם נעשו בהם שותפין. וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן, הרי אלו שותפין. כללו של דבר, בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותן דרכים קונין השותפין זה מזה הממון המוטל להשתתף בו. האומנין שנשתתפו באומנות, אע"פ שקנו מידם אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגין שהתנו ביניהן שכל שיקח זה מזה יהיה ביניהן שוה, אין זה שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אם היו (הולכים) [לוקחין] הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגין ומוכרין, ונשתתפו בממון שלוקחין בו, הרי אלו שותפין, וכל שירויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ובמתנן הרי אלו לאמצע.
וכתב בעל העיטור, ורב שמואל בן חפני כתב אע"פ שלא נתערב ממון השתוף זה עם זה נכנס בכלל השותפין והריוח לאמצע. ורי"ף חולק עליו בתשובה, ואמר דדוקא שהטילו שניהם לכיס ביחד ונתערב הממון, הא לאו הכי לא. והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה (מאתים) [מנה] והתנו ביניהן שיתוף עד זמן פלוני, הכל מה שיזמינו מן השמים, בין במציאה בין בכל דבר, איכא פלוגתא בין רבוותא. איכא מ"ד דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה, דדבר שלא בא לעולם הוא. ואיכא מ"ד מהני. וכתב הרב החסיד ז"ל טעמא, דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו. ודמי להא דאמרינן [ב"מ י"ב ע"ב] כגון ששכרו ללקט מציאות. ומסתברא טעמיה דרבינו משולם בר קלונימוס שהשיב, על שלשה אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה, שכל מי שיקבל מתנה מאחותו יחלקו שלשתן בשוה. לימים נתנה לאחד מהם. והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בההיא הנאה [ד]סמכי אהדדי (ל)מקני להדדי. כדאמרינן [ב"ב ק"ו ע"ב] באחין שחלקו בגורל, בההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה. ותנן נמי [ב"מ צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי, בדברים, אמר שמואל בשקנו מידו, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא שלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. הלכך כל תנאה מהני בשיתוף, בין מציאה בין דורון, משום האי טעמא [דבההיא הנאה] דקא מהמני אהדדי גמרי ומקני. וכל שכן אתנו בהדדי דלא תזבין באשראי ולא תזיל באורחא רחיקתא בלא הרמנותי ותהימן ליה כבי תרי סהדי. וכל תנאי נמי שמתנו אהדדי (ו)מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא. ובתשובת צרפתי, אם נתפס אחד מן השותפין עם הפרקמטיא אין על חביריו כלום, שאחריות גופו לא קבל עליו. והביא ראיה מהא [ב"ק קט"ו ע"ב] דשטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. עד כאן לבעל העיטור.
כתב ר"ם בפ"ו דשלוחין ושותפין, כי בזמן ששניהם נושאין בממון נקרא שותפות. וכשהאחד נושא ונותן בממון אע"פ שהממון של שניהם נקרא עסקא. ונפקא מינה דכשהוא שותפות אם פחתו או הותירו הרי הוא לאמצע. וכשהוא עסק נקרא הנושא ונותן מתעסק. ושותפו [של] נושא ונותן נקרא בעל המעות.
<h2>דף צג:</h2>
תנן התם בכתובות, וכן שלשה שהטילו לכיס, פחתו או הותירו כך הם חולקים. ואמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע, אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. וכתב הר"ם בפירוש האי שמעתא ולפי המסקנא בפ"ד דשלוחין, השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולם בממון ופחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהן בשוה לפי (מנינו) [מניינם] ולא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה, שאלו טבחוהו היה כל אחד נוטל מבשרו כפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע. בד"א שנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן. אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה, חולקין השכר או ההפסד לפי המעות. בד"א בסתם, אבל אם התנו שיטול בעל המאה שלשה רביעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע (ואם יפחתו לא יפחתו לזה שיטול שלשה רביעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע) ואם יפחתו לא יפחתו לזה שיטול שלשה רביעי השכר אלא רביע ההפסד, ויפסיד זה שנטל רביע השכר שלשה רביעים מן הפחת, הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו. שכל תנאי שבממון קיים.
תוספתא [ב"ב פ"ח ה"ט]. שותפין שמחלו עליהם מוכסים, מחלו לאמצע. ואם אמרו משום פלוני מחלנו, מה שמחלו מחול לו.
